<h1>ראבי"ה סימן תנ"ב</h1>
<h2>דף יג.</h2>
נהגו העם שמתקנים בכל ערב פסח מדי שנה בשנה מצה חדשה לעירובי חצרות ולשתופי המבואות ומבערין הישנים. וראי[תי] שהביא זקיני ראיה למנהגם מדגרסינן הכא (בפירקין) בירושלמי [פ"ב ה"ד] מצה הישנה [ת]פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, ומסיים אמר רבי יהודה דברי הכל הוא מיכן שלא עשאה לשם פסח דבר ברי הוא כמי שלא דיקדק בה. ואני אומר שאין הנידון דומה לראיה, דכיון שנתקן העירוב בשנה אחת לשם פסח בערב פסח הוי דקדק בה, ויכול להצניעה לכמה שנים, שלא תגיע לחימוץ. ועוד פעמים נמצא בה דב[ר] טוב, שכשחל ארבעה עשר בשבת, שאי אפשר לאפות, מאכילין אותה לתינוקות על ידי שרייה. ונראה לי שאין צריך לשורפה. והפלוגתא דבית שמאי ובית הלל לענין לצאת בה ידי חובתו בליל ראשון של פסח, ומיירי במצה ישנה שנאפתה שלשים יום קודם פסח בזמן החמץ. והיינו פירוש תפלוגתא דבית שמאי ובית הלל, דפליגי בפרק קמא דסוכה [ט' ע"א], דתנן סוכה ישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין איזו היא סוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. ובירושלמי פרק קמא דסוכה [ה"ב] מייתי להך דמצה הישנה [א]הא מתניתין, [ו]היינו דמסיים דבר ברי הוא כמי שלא דיקדק בה, שהרי חמץ ומצה עמו בבית. ונראה לי אף על פי שלכאורה משמע שאם דיקדק בה שכשירה, ולפי זה היה מותר לאפות מצה לשמה בערב שבת כשחל פסח להיות ביום ראשון שלאחריו, לפי שאינו יכול לאפות מצה בערב פסח, וגם ראיתי ראשונים שנחלקו בזה מסברא בלא ראית התלמוד, נראה לי שראוי להחמיר שלא להקדים ולאפות. מדקאמר בירושלמי כמי שלא דיקדק בה משמע אפילו דיקדק בה הוי כמי שלא דיקדק בה, דהוה ליה למימר דבר ברור הוא שלא דיקדק בה. וטעמא דמילתא שלא לחלוק בין מצה למצה, כמו שכתבתי מן הירושלמי [פסחים פ"א ה"א] גבי חצירות שבירושלים, וכן הכא שלא לחלוק בין המדקדק לשאינו מדקדק, מה שאין כן בערב פסח, שהכל חבירים ויתנו לב לדקדק בשימור לשמה. ואף על גב דגבי סוכה ישנה תנן [סוכה ט' ע"א] ואם עשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה כשירה, הכא גבי מצה לא שרינן, כדפרישית מדאמר כמי שלא דיקדק בה שמע מינה אפילו (לא) דיקדק לא. ודיקדק היינו לשם פסח, וכל מה דמקדים לעשות קודם הפסח קרי שלא עשאם לשם פסח. ואפילו לגבי סוכה אם עשאה לשם חג מתחילת השנה כשירה דקאמר, הני מילי בדיעבד, מדלא קאמר יוצאין. והתוספתא לפי ראות עיני פליגא, דתניא בפרקין [פ"ב הי"ג] יוצאין בחררה ובמצה הישנה ובלבד שעשאה מתחילה לשם פסח, ובפרק שני [פ"ג ה"ט] תניא בתוספתא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מערב שבת. ואף על גב שיש לפרש שאופה מצה כדי לאכול בשבת בסעודה שלישית משום מצו[ה], אם ירצה, או להאכיל לתינוקות, שאין בהם משום חשש דהאוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, מסתבר טפי כדפרישית. וכיון דפליגי הירושלמי והתוספתא ראוי להחמיר שלא לעשות לכתחילה. ואפילו בערב פסח קודם חצות צריך להזהר, דחביבה מצוה בשעתה. ובשעת הדחק שלא ימצא לאפות בליל מוצאי שבת מפני יום איד הגוים ראוי לסמוך עלי[ה] להתיר, ויזהר מחימוץ. ומכל מקום יאפה שלש מצות בליל פסח מפני שחביבה מצוה בשעתה. וכן שמעתי שמפני הדחק עושין כן בצרפת שאינם מוצאים לא במחיר ולא בשוחד, ואף כי יש בעלי בתים שם הצריכים מצות הרבה והיה נדחה הדבר עד לאחר חצות, וטעמא לא שמעתי. ובתשובות ראיתי כתוב פעם אחת אפה אחד מצות קודם ארבע [שעות] וכבר ביער חמצו, ואסרו רבותינו המצות. דאיתקש מצה לפסח, דאמר רבא [ק"כ ע"א] אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו, וכיון דאיתקש [לפסח מה פסח] אינו [נשחט] אלא משש שעות ולמעלה אף מצה כך. אך רבינו הגדול התיר, כי אמר אין איסור בדבר, אך לכתחלה צריך להזהר משום חביבה מצוה בשעתה. ונתעצמו בדבר הלכה, ועיינו בספר בשר על גבי גחלים ומצאו בו היתר, וראיתו מפורשי ימים. ואני המחבר אבי העזרי את אשר עם לבבי כתבתי.
<h2>דף קכ:</h2>
נהגו העם שמתקנים בכל ערב פסח מדי שנה בשנה מצה חדשה לעירובי חצרות ולשתופי המבואות ומבערין הישנים. וראי[תי] שהביא זקיני ראיה למנהגם מדגרסינן הכא (בפירקין) בירושלמי [פ"ב ה"ד] מצה הישנה [ת]פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, ומסיים אמר רבי יהודה דברי הכל הוא מיכן שלא עשאה לשם פסח דבר ברי הוא כמי שלא דיקדק בה. ואני אומר שאין הנידון דומה לראיה, דכיון שנתקן העירוב בשנה אחת לשם פסח בערב פסח הוי דקדק בה, ויכול להצניעה לכמה שנים, שלא תגיע לחימוץ. ועוד פעמים נמצא בה דב[ר] טוב, שכשחל ארבעה עשר בשבת, שאי אפשר לאפות, מאכילין אותה לתינוקות על ידי שרייה. ונראה לי שאין צריך לשורפה. והפלוגתא דבית שמאי ובית הלל לענין לצאת בה ידי חובתו בליל ראשון של פסח, ומיירי במצה ישנה שנאפתה שלשים יום קודם פסח בזמן החמץ. והיינו פירוש תפלוגתא דבית שמאי ובית הלל, דפליגי בפרק קמא דסוכה [ט' ע"א], דתנן סוכה ישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין איזו היא סוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. ובירושלמי פרק קמא דסוכה [ה"ב] מייתי להך דמצה הישנה [א]הא מתניתין, [ו]היינו דמסיים דבר ברי הוא כמי שלא דיקדק בה, שהרי חמץ ומצה עמו בבית. ונראה לי אף על פי שלכאורה משמע שאם דיקדק בה שכשירה, ולפי זה היה מותר לאפות מצה לשמה בערב שבת כשחל פסח להיות ביום ראשון שלאחריו, לפי שאינו יכול לאפות מצה בערב פסח, וגם ראיתי ראשונים שנחלקו בזה מסברא בלא ראית התלמוד, נראה לי שראוי להחמיר שלא להקדים ולאפות. מדקאמר בירושלמי כמי שלא דיקדק בה משמע אפילו דיקדק בה הוי כמי שלא דיקדק בה, דהוה ליה למימר דבר ברור הוא שלא דיקדק בה. וטעמא דמילתא שלא לחלוק בין מצה למצה, כמו שכתבתי מן הירושלמי [פסחים פ"א ה"א] גבי חצירות שבירושלים, וכן הכא שלא לחלוק בין המדקדק לשאינו מדקדק, מה שאין כן בערב פסח, שהכל חבירים ויתנו לב לדקדק בשימור לשמה. ואף על גב דגבי סוכה ישנה תנן [סוכה ט' ע"א] ואם עשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה כשירה, הכא גבי מצה לא שרינן, כדפרישית מדאמר כמי שלא דיקדק בה שמע מינה אפילו (לא) דיקדק לא. ודיקדק היינו לשם פסח, וכל מה דמקדים לעשות קודם הפסח קרי שלא עשאם לשם פסח. ואפילו לגבי סוכה אם עשאה לשם חג מתחילת השנה כשירה דקאמר, הני מילי בדיעבד, מדלא קאמר יוצאין. והתוספתא לפי ראות עיני פליגא, דתניא בפרקין [פ"ב הי"ג] יוצאין בחררה ובמצה הישנה ובלבד שעשאה מתחילה לשם פסח, ובפרק שני [פ"ג ה"ט] תניא בתוספתא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מערב שבת. ואף על גב שיש לפרש שאופה מצה כדי לאכול בשבת בסעודה שלישית משום מצו[ה], אם ירצה, או להאכיל לתינוקות, שאין בהם משום חשש דהאוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, מסתבר טפי כדפרישית. וכיון דפליגי הירושלמי והתוספתא ראוי להחמיר שלא לעשות לכתחילה. ואפילו בערב פסח קודם חצות צריך להזהר, דחביבה מצוה בשעתה. ובשעת הדחק שלא ימצא לאפות בליל מוצאי שבת מפני יום איד הגוים ראוי לסמוך עלי[ה] להתיר, ויזהר מחימוץ. ומכל מקום יאפה שלש מצות בליל פסח מפני שחביבה מצוה בשעתה. וכן שמעתי שמפני הדחק עושין כן בצרפת שאינם מוצאים לא במחיר ולא בשוחד, ואף כי יש בעלי בתים שם הצריכים מצות הרבה והיה נדחה הדבר עד לאחר חצות, וטעמא לא שמעתי. ובתשובות ראיתי כתוב פעם אחת אפה אחד מצות קודם ארבע [שעות] וכבר ביער חמצו, ואסרו רבותינו המצות. דאיתקש מצה לפסח, דאמר רבא [ק"כ ע"א] אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו, וכיון דאיתקש [לפסח מה פסח] אינו [נשחט] אלא משש שעות ולמעלה אף מצה כך. אך רבינו הגדול התיר, כי אמר אין איסור בדבר, אך לכתחלה צריך להזהר משום חביבה מצוה בשעתה. ונתעצמו בדבר הלכה, ועיינו בספר בשר על גבי גחלים ומצאו בו היתר, וראיתו מפורשי ימים. ואני המחבר אבי העזרי את אשר עם לבבי כתבתי.
